מחפשות את גן העדן האבוד

יום חמישי הגיע ושוב רצינו לצאת. חשבנו על מקום קטן, לא צפוף, שנוכל גם לשתות משהו וגם קצת לרקד. עם יהיו אנשים טובים בכלל נחמד. אנחנו מחובבות הריקודים המיינסטרים, ולא רקדניות אלקטרוני מהוללות כך שאת כל הדיסקוטקים הגדולים נאלצנו לפסול מראש..

וכך הגענו שוב לאותה הנקודה של לסרוק את האינטרנט והפייס בנסיון להבין לאן כדאי לצאת ולמה.

אמרו לנו שזו עיר בלי הפסקה, שיש כאן סצנת בילויים מהגדולות בעולם, רק כל פעם שאנחנו יוצאות, אנחנו מוצאות את עצמנו או עם שלושה אנשים בפאב ומוסיקה מלנכולית, או בלי מקום לשבת שבנות תל אביב מזיזות אותנו בכתף תוך כדי סינון "אה סליחה!"

לאחר דיונים מקיפים בנושא הגענו למסקנה: יש סצנה מטורפת, שוקקת חיים! רק שאנחנו לא יודעים איפה היא. כמו לנסות למצוא את גן העדן האבוד או את ההולי גרייל – אם תרצו.

החלטנו לתעד את המסע בעקבות חיפוש הסצנה, שלא יגידו שלא ניסינו- ושיהיה כאן ברשת תיעוד למשהו חוץ מהתיאורים החלומיים של המסיבות שהיחצנים מפרסמים..

נזכרתי. פעם לקחתי טרמפ עם מישהי שנראתה תל אביבית ותיקה ושאלתי אותה בהיסוס- תגידי: איפה את יוצאת?

אז היא ענתה בנונשלנטיות: בדרך כלל לרוזה-בר. ואם לא, אז למנדלי מוס. הנהנתי.

אחרי שהיא הלכה כתבתי מהר את שמות הקוד כדי לא לשכוח. עברו כמה חודשים והנה באמצע הדיבייט של להתפשר שוב על הלימה לימה הישן והטוב – אמרתי: בואי נסע לצפון! אל הרוזה בר!

וכך הגענו, לדיזנגוף פינת ירמיהו, מוקדם (ב22:30) חמושות בציפיות לא גבוהות מידי, כרטיס אשראי ועקבים. מבטיח. נכנסנו פנימה והיינו גאות בעצמנו שמצאנו 2 מקומות על הבר בפינה. אחד הברמנים היה מוכר- ואז זיהה אותי בשם. עוד מבשרתניק מהשיכבה שלי בתיכון בעיר הגדולה. כמה זמן את בעיר? שנתיים כמה זמן אתה? 6. וואו. כמה זמן אתה מברמן? 3 שנים. עוד יותר וואו. ועדיין כל כך נמרץ..

היא רצתה לכיסאות הפונים קיר של הבר ואני סרבתי בתוקף.

אם הייתי רוצה להסתכל על מדף בקבוקים הייתי נשארת בבית לא? באנו לראות קצת אנשים, ובדרך המסורתית לא דרך מסך של אח גדול או משהו.

אז ישבנו בפינה, מוסיקה נחמדה וקופצנית – הזמנתי ריזלינג שהיה ממש טוב לפי דעתי והיא התחילה לחשב נוסחה שתערבב מספיק כדי להסתובב בזול. בסוף היא הזמינה קוקטייל בהרכבה עצמית – וקיבלה בעיקר קרח.

הזמנו פוקצה טעימה (למרות שלדעתי לא שוה 34 שח) ואחרי שחיסלנו אותה שמנו לב שלשמחתינו המעושנת יש מאפרות אמתיות על השולחן (לא התחתיות בירה המסוגננות) ואנשים מעשנים בכיף מסביבנו עם הדרינק.

הברמן שטיפל בנו היה חייכן ורגוע מה שהתאים לי ביותר, ועוד יותר התאים לי שפינק אותנו בציסרים ככה לכיף. גם הדיגי (ההוא שלוחץ על המחשב פלי) היה מבסוט ובכלל נראה שהם נהנים מהצד שלהם בבר.

המקום הלך והתמלא אבל לא באופן מפחיד. אנשים פיטפטו והיה שולחן אחד שנראה של לקוחות מההפקה שעשה המון רעש מחיאות כפיים וצעקות עידוד.. היה נדמה לי שהם שם רק כדי לעורר את האוירה.

בשלב מסויים נמאס לנו- אני רציתי לרקוד. שאלתי את הברמן "איפה רוקדים?" היא הזמינה טקילה ליתר ביטחון.

היתה לו תשובה מפתיעה. הוא אמר : פה בסוף הרחוב בתוך הגלידריה יש מקום שנקרא שושו

מה מנגנים? טכנו. היא עיקמה את הפרצוף. אני שמחה למקום חדש שעוד לא חקרנו – אמרתי יאללה פה בסוף הרחוב מה לא ננסה? הסתכלנו מבחוץ על היורטיגלידה שנראתה בדיוק כמו כל גלידריה אחרת בתא הסתכלתי מסביבה וחיפשתי תור או משהו עד שהיא הצביעה ליד המקרר של הגלידה בטעם פירות היה וילון לבן. לידו ישבה סלקטורית עמוסה בחשיבות עצמית. שאלה אותנו את שאלת הסלקטורים המהוללת: "למי אתם?"

ולפני שהיא (שלי) הספיקה לחשוב על שם נפוץ כמו אבי כהן או משהו כזה אני אמרתי "אף אחד" אז הסלקטורית מהר ענתה- "אנחנו רק ארועים היום."

במילים אחרות: אתן לא. לא הרגשנו הפסד גדול והלכנו לחכות לקו 5.

מול התחנה היה פאב עם שלט "איזור 1" הדמויות בפנים היו ככ רגועות שאני תהיתי אם זו מסעדה או בית קפה. 5 חבר'ה עמדו מחוץ לפאב וניהלו שיחה ערנית ביותר במשך 20 דקות – על מה בנים מדברים ככ הרבה?!

היא אמרה לי שעל כוסיות. גם על כוסיות לא נראה לי שאפשר לדבר יותר מעשר דקות גג. ועוד חמישה אנשים..

אז נסענו ואז אני קפצתי הביתה לשירותים היא הלכה לבדוק את ה"מרקיד" בלונדון מינסטור וחזרה עם דיווח מאכזב משדה הקרב. היא אמרה יש שם תור ענק של ארבעים בנים ושתי בנות. לא נראה שמכניסים מישהו, ונשבר לה העקב.

עוד ריכולים אחרונים של לילה- ונרדמתי.

בפוסט הבא.. חזרה לעבר : הגילדה.

***************************************

כתובות כי תמיד מעצבן אותנו שאחרים לא מפרסמים כתובות:

רוזה בר – דיזנגוף פינת ירמיהו

שושו – ירמיהו פינת בן יהודה

איזור 1 – דיזנגוף 268

מרקיד – לונדון מינסטור אבן גבירול 30