בתקופת המלחמה, כחלק מהמאמצים להפגנת סולידריות עם תושבי שדרות, החלטתי גם אני לעשות מעשה ולהצטרף למאבק המלחמתי. מה יש? רק לנינט מותר?! מאחר שכבר עברתי את הגיל שבו "אימוץ חיילים" נחשב עדיין לחוקי, החלטתי למצוא גבר משדרות, בגיל המתאים, שאוכל לאמץ ולשעשע בימים קשים ואדומים.
תוכנית גאונית, אכן… אך כדרכן של כל התוכניות הגאוניות, הייתה לה נקודת חולשה אחת עיקרית; בחור משדרות זה טוב ויפה, אבל יש גבול למידת הסיכון שבה אני מוכנה לשים את עצמי בשביל גבר. עם כל הכבוד לטלי מורנו (ויש כבוד!) אני לא מתכוונת ללכת אל לב התופת רק בשביל שייקחו אותי ברצינות כבחורה. כבר ממזמן השלמתי עם זה שאף פעם לא ייקחו אותי ברצינות, בטח שלא עם החזה שלי. אי לכך, ההגעה הפיזית לשדרות ירדה מן הפרק.
לאחר שהבהרתי לעצמי נקודה זו, החלו לצוץ כמה דרישות ראשוניות ממר שדרות. גבר (רצוי חי, למרות שגם אהוב מת יכול לעבוד במקרה של הפגנת סולידריות) גר בשדרות אך מגיע לפחות פעם בשבוע לאזור המרכז כדי לבקר כמובן- אותי! לאחר חיפושים קדחתניים באתרי ההיכרויות השונים, בפייסבוק ובעזרת מודעה במקומון, השיב גבר אחד לחיפושים והצליח לענות על כל הקריטריונים כמעט.
נ', בן 25 (צעיר ובריא, כבר מתחיל טוב), במקור מעיר הולדתי, גר בקיבוץ ליד שדרות אך לא בטווח, לומד בספיר ומלמד ילדים משדרות לנגן על גיטרה. מ-ו-ש-ל-ם! אמנם הוא לא גר פיזית בשדרות אך העובדה שהוא מוסיקלי ומשקיע מאמץ לתרום לאווירת התרבות בעיר הדועכת, זיכתה אותו למספיק נקודות בעיני. חוץ מזה, זה ידוע שמי שיוצאת עם סוג של פילנטרופ, הופכת להיות עם הזמן לאחת כמוהו בעל כורחה (נינט- תאכלי את הלב).
כך יצאנו לדייט. בתוספת יין וכישורי הדייט הראשון שלי, שלא ניתן להטיל בהם ספק (אני מהממת בדייטים ראשונים. אחרי כן, לרוב, מתחילות הבעיות) גילית להפתעתי שהגבר אפילו צנוע, לא סובל מטראומות קשות מידי ולא מתהדהד בסיפורי "צבע אדום" קורעי לב. במקום, הוא סיפר לי על דטרמיניזם פשוט, בעוד אנו מדברים בטלפון והוא עורך קניות בסופר של שדרות בין קסאם לקסאם. כן… התלהבתי. שלא נאמר, התאהבתי, ומכאן, הדרך למיטה הייתה קצרה ובחישוב מדויק, חמישה מטרים מהספה לסלון.
ככל הנראה, גברים במלחמה, מגיבים במהירות לסקס, אולי אפילו, יותר מידי מהר… החוויה אם כן, הייתה קצרה אך לא בלתי נעימה. אני כבר לא זוכרת באיזה שלב במיטה נשמע קול נשי קורא את המילים "צבע אדום", אבל כמה רגעים ממש אחרי זה, קם והתלבש נ' במהרה ונפרד ממני לשלום.
בימים שלאחרי כן, ירד נ' למחתרת ואני כבר התחלתי לתהות האם מתחת לפאסאדת המוסיקאי המיוסר מסתתר סוכן שב"כ פעלתני שנמצא בפעילות מסוכנת ולא יכול לכתוב לי אפילו לרגע הודעה. אחרי שעברו שלושת הימים הקריטיים, הבנתי שנפלתי בפח של עוד אחד ש"גומר מהר ולא מתקשר". כהרגלי בקודש, סימנתי "וי" על מאמץ מלחמתי ראוי ותכננתי את התרומה הבאה שלי לאומה כשביום רביעי ישבתי מול מיקי ויעקב ושמעתי את החדשות על ההרוג בשדרות.
ידידי א' התקשר אליי ושאל "בדקת שנ' חי?", "נראה לי שכן" השבתי לו, "הוא לא נשוי עם שני ילדים. עד כמה שידוע לי" הוספתי. "אבל אולי הוא נפצע, או שהלכה לו המכונית" ידידי האופטימי אמר. ניתקתי את השיחה וחשבתי לרגע. למרות שידעתי שנ' לא מעוניין בשיחה ממני ברגעים שכאלו ובהחלט לא רציתי לרמוז לו שאני עדיין מעוניינת בו או משהו, עלו לרגע רחמיי על הבחור והחלטתי להוסיף שיחת טלפון דואגת לרשימת הto do שלי. חייגתי לנ' והוא לא ענה. בחרתי אם כן, לכתוב לו SMS מתעניין אך לא יומרני. "הכל בסדר? ראיתי חדשות" כתבתי. כדי שחס וחלילה שלא יחשוב שאני דואגת למערכת היחסים הוירטואלית שלנו. נ' העדיף שלא לתת תגובה בכלל.
עכשיו, בימי רווקותי החוזרת, נזכרתי לרגע בכך שעברה כבר מעל לחצי שנה מאז הSMS הזה ולא נשאר לי אלא לפנות למשטרת ישראל: אנא, חפשו ומצאו את נ'. ככל הנראה הוא קבור מתחת להריסות במקום כלשהו, מנסה לשווא להגיע לטלפון הנייד שלו. עזרו לו. בבקשה.
מסכן נ'. כנראה שהוא מת. לא נורא, לפחות ככה גם אני עכשיו מכירה קורבן, מה שהופך אותי לקורבן מדרך האסוציאציה וכך גם אני מצליחה להפגין סולידריות עם המצב של תושבי שדרות. אני פונה לתושבי שדרות ומחזקת את ידי כל התושבים שם, במיוחד הרווקים שביניהם. כמו כן, אני קוראת לרווקות המרכז לא לומר נואש ולפנות גם לכיוון דרום.
לזכר נ'.
