דיזינגוף בר, מועדון בככר דיזינגוף

 

חבר שלח לנו הזמנה לארוע יום הולדת שלו שיתקיים בדיזינגוף, רצינו להגיע מוקדם, יש לנו עוד התחייבויות לבוקר של מחרת. הגענו לבר אחר בעל השם המטעה דיזי בדיזינגוף 121, גם שם היה בחור שחגג מסיבה עם אותו שם, כמעט נשארנו לחגוג לו בטעות.

הגענו לדיזינגוף, שנמצא מתחת לקולנוע רב חן, צמוד לכיכר דיזינגוף, הקדמנו כמובן גם את בעל השמחה, התחלנו לשתות, הברמנית שיכלה להיות סופר מודל והיא לא הגישה לנו וודקה והתחלנו להשלים פערים ולשחק בטלפונים שלנו. המקום גדול עם חלל מרכזי עגול בסגנון שנות ה 80 בנתניה, כנראה שסגנון הרטרו הגיע לענף הברים. המקום הלך והתמלא לאיטו ואנחנו המשכנו לשחק בטלפונים ולנסות להבין האם הלא סופר מודל מבינה שיש הטבות בלהיות סופר מודל והיא לא תהיה חייבת לנגב ברים מהריר של הבוהים בה אם רק תרצה.

סוף סוף הגיע החבר שהזמין אותנו עם הפמליה שלו והתחיל להיות שמח. מבחינה מוזיקלית אין לי מה לומר חוץ מזה שהם לא ממש מבינים במוזיקה. לא נורא, עירבבו שם כל מיני קטעים וסך הכל היה שמח. המקום הפך לעמוס מאד באחת עשרה ואנחנו כבר היינו במצב קצת לא קל. הצלחנו להעביר שם חמש שעות רצופות ולחזור הביתה בזחילה.

מועדון הבלוק, המועדון הטוב בעולם?

אז חזרתי לשם… אתם בטח לא זוכרים כי עשיתי הפסקה אאאררווככה מכתיבה, בגלל לחצים חיצוניים לא רלבנטים אבל חזרתי.. גם לכתוב וגם לשם..

אז הם עברו לוקיישן . המקום הקודם היה באיזור המערב הפרוע בואך רחוב המסגר. מידי פעם כדורים שורקים וסירנות של משטרות או השם ישמור אמבולנסים אבל בפנים הסיפור היה אחר… סאונד מדהים מוזיקה מעולה ואנשים שבחיים לא הייתי מדמיינת שאפגוש במועדון לילה ליד המסגר.או בכלל. הייתי לדעתי באחת המסיבות האחרונות שניגן די ג'יי מדהים -מיסטר פינגרס… אותו אחד שפתח ביולי את ליין הלג'נדס במקום החדש…

אז על פניו כששומעים לראשונה שהמיקום החדש הוא בתחנה המרכזית החדשה, נרתעים.. אבל אם מתגברים על זה ומגיעים, זה עולם אחר. קודם כל הכניסה למקום לא מצריכה כניסה לתוך התחנה והיא ממוקמת בגב התחנה בסלמה 152. כשנכנסים מיד פוגשים בבר גדול וממול האולם הראשי פשוט יפה.. עם במה מוגבהת לדי ג'יי עם אורות בוהקים.. במקום אסור לעשן!! וזה תענוג… יש לאונג' ליד של מעשנים שלמען האמת מלא כמעט כל הערב.. הסאונד מדהים אפילו יותר מקודם והאנשים שמגיעים לשם הם אנשים שאוהבים מוסיקה. זה לא המועדון הרגיל שבאים לראות ולהיראות ולזוז מידי פעם כדי להראות שאתה בקצב .. זה כמו שאומרים " לרציניים בלבד" אבל לא באמת.. אני לא מבינה גדולה אבל אוהבת מאוד מוסיקה וכל פעם שאני מגיעה אני מתמוגגת.. הדי ג'יי שהכי אהבתי עד עכשיו היה הנריק שוורץ הגרמני המדהים והדי ג'יי שכנראה הכי אהב אותנו (אחרי מרק רונסון שבטח גם יגיע מתישהו) היה ג'יילס פטרסון שכתב בפייסבוק שלו שיש מצב שהבלוק זה המועדון הכי טוב בעולם כרגע… !! מי אני שאני אתווכח..?

אז אני מתכוונת להמשיך לפקוד את המקום.. ב 16 יש לילה נוסף של לג'נדס ואני מבטיחה לעדכן .. גם אם תהיו טפשים מספיק כדי לא להגיע בעצמכם…

נ.ב
בין כל הדי ג'ייאים הבינלאומיים המתחלפים יש אחד ישראלי שמחמם אותם לפעמים ולטעמי יכול להחזיק גם הרבה יותר מזה.. פשוט מעולה- יוגו. תזכרו

מועדון הבלוק – בפייסבוק
דרך שלמה 157 ת"א
03-5378002
office@block-club.com

בוקובסקי בר, פרישמן תל אביב

לאחר צפיה בסרט כוכב הקופים חטפנו רעב קדמוני ורצינו לנשנש משהו ואיזה דרינק קטן, יצאנו מקולנוע לב בדיזינגוף ולאחר הליכה קצרה הגענו לפרישמן וניתקלנו בבר הבוקובסקי. לא יצא לי עוד לשבת שם עד היום, לא יודע למה, אולי כי אמצע רחוב דיזינגוף מזכיר לי בעיקר את סטימצקי ואת הסביח בפרישמן. לא נורא, נכנסו לבר חשוך וגדול, הזכיר לי מספר מקומות בניו יורק, שאתה מגיע אליהם תוך כדי שיטוט בעיר רעב וצמא לדרינק. החבר שיזם את הבריחה מהבית החליט שזה ערב גברים קשה, סרט דבילי, ג'אנק פוד, ואלכוהול. אז הזמנו לנו 4 קורנביף ובירה, הרבה מיונז, נצוס וציפס. טעים, שלוש דקות אחרי זה כבר הזמנתי עוד בירה. איזה חיים עושים בעיר הזאת…

יושבי המקום נראו כקבועים, קהל די מגוון, גם הבנות, מאד מגוונות ומאד ארוכות… יפה.. או שהן מתארכות או שאני מנמיך… בכל מקרה, לא נשארנו שם הרבה, המשכנו לפגוש עוד חברים באוטו בר ברוטשילד, היה שם באמת טפשי מדי לטעמי, גם מוזיקלית וגם הברמנים התעקשו לשחק אותה נהנים לרקוד לבד כמעט על הבר לצלילי שירים מקפי-טיפשים חדשים..

החבר הטיף לי שזה לא יפה לקטול מקומות ככה, וגם השירים הם פשוט של דור אחר, ושבולדוג זה הראפר העכשווי ואני פשוט אולי מזדקן ולכן לא מקבל יפה כל שטות… אני מזדקן?

בוקובסקי בר
כתובת: פרישמן 39, תל אביב
טלפון: 03-5232323

בוב דילן, מה הקטע?

תשמעו, אני כבר שבועות מלקט חומרים, הופעות, שירים של בוב דילן כהכנה להופעה ברמת גן, קוטנר ועוד רבים אחרים שידרו ודיברו על היוצר המהולל וקוטנר גם סיפר שההופעה הקודמת בארץ לא היתה מוצלחת ודילן שחשוב לו לדעת מה חשב הקהל לקח לתשומת ליבו. אבל למה שהיה אתמול קשה היה להתכונן, האצטדיון המכוער הזה שאני פעם ראשונה נמצא בו לשמחתי לא עשה חשק מיוחד ולא הוכן כהלכה, הסאונד היה מגעיל, המסכים פנו רק קדימה ושידרו את ההופעה בגודל טבעי, בדיוק בגודל שראינו ללא מסך, מישהו שם לא יודע מה זה זום או צילום… בדיחה.

דילן התחיל את ההופעה ללא שום מילה, כל שיר נמשך כ 10 דקות או יותר, גרוב בלוזי פולקי חביב, מהסוג שתשמחו לשמוע בגינה יחד עם החברים תוך כדי שיחה ובליסה, וכך עבר משיר לשיר, עיבודים לשירים מוכרים הפכו אותם ללא מוכרים, ובסוף אחד השירים, נפסקה המוזיקה, פשוט ראינו רכב מתרחק במהירות והבנו שהוא עשה ויברח!!!

לא שלום, לא להתראות, לא תודה ובאמת על מה? מישהו יכול להחזיר לי את הכסף?

אגב, הגעתי לשם מהמלונית, נולד לי בן לפני יומיים, טרחתי לרכב על אפניים על הפארק להופעה לאחר שני לילות ללא שינה כדי להגיע להופעה, חבל שבוב לא טרח.

בוב דילן שם זין

מקום לשפיות – משקה ומוסיקה בצוזאמן

פעם, לפני שהרווקות העיקה, והדודות לא הפסיקו לשאול מה קורה, והרבה לפני שמפלס החרמנות עלה על גדותיו למרות המטרה המוצהרת לחיפוש אהבה, היינו יוצאים לפאבים כדי לשתות ולהירגע. לא הייתי מתגנדרת שעות מול המראה ומתיישבת מצחקקת עם חברותיי על כוס קאווה בעודי בוחנת את הגברים מסביב. אלא הייתי לוקחת בירה, שומעת מוסיקה ונותנת לעצמי פשוט להיות.

אבל היום, כשכל בר שכונתי הפך להיות פיק אפ וכל מגה מועדון שמכבד את עצמו זקוק לתור ארוך בכניסה שלו ולמארחת חצופה, נדמה שכבר איבדנו מן התמימות שלנו. לכן, מרענן היה במיוחד למצוא את עצמי בערב יום רביעי בפאב "צוזאמן" שחרט על דגלו להביא להמונים הרבה מוסיקה ובירה טובה, נטולות פוזות או יומרה תל אביבית אחרת. כן, אפילו ההיפסטרים עדיין לא גילו את המקום.

משמעות המילה צוזאמן זה "ביחד" ביידיש ובגרמנית וכשמו כן הוא. מקום לשבת ביחד וליהנות ממוסיקת לייב מתנגנת של מיטב המוסיקאים הצעירים בארץ. לי במקרה יצא ביום רביעי להיחשף למופע האקוסטי המיוחד של אודי ברנדר. ברנדר, שניחן בקול עמוק ומרגש, שר כמה משיריו החדשים לקהל מצומצם אך איכותי ואף נתן במה לחבר לא פחות מוכשר בשם אלון עדר שניגן שני שירים רגע לפני שהם יוצאים לרדיו.
בין שלוק למחיאת כפיים, מצאתי את עצמי נשענת לאחור על כיסא הבר ונותנת למוסיקה לעטוף אותי. לא הסתכלתי בעצבנות ימינה ושמאלה ואפילו לא דיברנו יותר מידי אני וחברתי ליציאה, אבל היה מקסים. בסיום ההופעה התיידדנו עם אודי ברנדר וחברתו וישבנו לצ'ייסר על הבר, ללא שום כוונות נסתרות או פלרטטנות מזויפת מצידו. לרגע, שכחתי מ"האח הגדול" המשמים ומסיפורי הכן יתקשר לא יתקשר שלי ושמחתי באמת.

אז אם גם לכם יוצא להסתובב בלילנבלום אפילו עם טריינינג, שווה לתת קפיצה לצוזאמן שמארח כל חודש מוסיקאי צעיר אחר ובמקביל נותן במה למוסיקאים רבים וטובים אחרים, יחד עם מקום לשפיות.

צוזאמן
כתובת: לילנבלום 25

הופעה של ירמי קפלן – רשמים מאוחרים

טוב, לא אני יזמתי את הרעיון של ללכת להופעה של ירמי קפלן בברבי. חבר שלא נמצא בארץ בדרך כלל גרר אותי לשם והייתי די סקפטי, במיוחד שהשיר "אני אשתנה" לא עובר לי טוב באוזן. טוב, הגענו די מוקדם, המקום התמלא לאט, כנראה שכולם יודעים שההופעות מתחילות באיחור רציני מאד ממה שמפורסם. שתינו קצת ושוחחנו כרגיל עמוקות על נושאים רציניים. שיהיה קשה להסביר אותם לכם.

הברבי היה מלא, קהל מגוון של חברה צעירים יותר וגם קצת יותר מבוגרים. הופעה בעמידה.

עלתה להקת חימום מעניינת שהצליחה בתפקידה ונראה לי שיש שם פוטנציאל. לא זוכר את השם, מצטער.

ירמי עלה, התחיל בקל ועבר אל הכבד, הבחור נתן שואו מעולה, קפץ והשתולל שם כמו ילד ועשה רוק כמו שצריך. אסף אמודרסקי התארח במופע ויחד הם הקפיצו את הקהל המשולהב. באיזשהו שלב אסף תפס כמו שצריך גיטרה שירמי זרק אליו בהפתעה… כל הכבוד. ירמי קפץ אל הקהל, מזל שהכבל של המיקרופון שלו היה שם כדי לעצור קצת את הטווח (בפעם הבאה שידאגו לו למיקרופון אלחוטי), הקהל קיבל אותו בשמחה, הוא עבר בינינו ועלה וחזר והמשיך לתת שם ביצועים מעולים של שירים מהדיסק החדש – חשק, ומחומרים מוקדמים שלו.

לקראת סוף ההופה ירמי נתן ביצוע לא נורמלי לשיר של לנון Come Together

בקיצור, אני נהניתי. לכו גם.

יום הולדת באילקה, קינוח על ספה בבוקובסקי

ערב חמישי חזרתי הביתה מעוד שבוע עבודה מתיש. גיליתי שיש פסטיבל תאטרון קצר בצוותא. שלחתי הודעה לחברה מחוג משחק- לשאול אם מתאים לה. היא אמרה שהיא מתכונן ליומולדת של חבר וויתרה.

הפסד שלה. ההצגות היו מדהימות- בכרטיס אחד מקבלים שלוש הצגות בועטות שהופקו ב48 שעות. מעולה.
יצאתי משם באנרגיות חדשות וכתבתי לה- יומולדת? היר איי קאם.

חיכיתי לה ליד המזרקה של כיכר רבין שקועה במחשבות על איזו סצנה מסרט קומדיה רומנטית אפשר להפיק שם. היא הגיעה והתחלנו לצעוד לעבר האילקה בדיזינגוף.
בדרך התוודענו להיסטוריית השתייה אחת של השניה.
היא רכשה את אהבתה לברים ובירות דרך חברה טובה (איזה קטע! גם אני!) ובזמן האחרון די קשה למצוא מישהו נחמד לשתות איתו (איזה קטע! גם לי!) – בנות גם ככה לא ממש שותות, וגם ככה כולן נשואות/עם חבר/עייפות מהעבודה (איזה קטע) ולצאת לשתות עם בנים הרבה פעמים יכול להיות מוזר. (גם לי!)

למה אנשים כל כך כבדים? היא כמעט צועקת- אז תשתו משהו אז מה קרה??
ואני חשבתי – איזה מזל שמצאנו אחת את השנייה…
הגענו לאילקה שהיה מלא וחיפשנו ערמה של אנשים ביומולדת. כנראה שנצטרך לעלות במדרגות.
למעלה יש קומת ארועים (בעכבר קראו לו לאונג') עם כמה ספות שהיו מלאות מוקפות באנשים עומדים עם שתיה. מכרים קראו בשמה והיא פצחה בסבב שלומים.
ניסיתי למצוא איפה שותים פה, ואז ראיתי ברמנית יפיפיה-נחבאת אל הבקבוקים בבר קטנצ'יק בפינה ליד החלונות. הבר בכיוון ההפוך מהמדרגות מה שגורם לו קצת להיות לא נגיש, אך שווה.

הגעתי לברמנית ושאלתי אותה על יינות לבנים- להתחיל את הערב. היא אמרה שאין ריזלינג אבל יש שרדונה אמרתי בכיף ולפני שהספקתי להרים את הכוס היא תקפה: "זה 23!"
"את די עיניינית" אמרתי לה, "לא מבזבזת זמן"..
ואז קרה דבר נפלא. הברמנית החליטה למסד ביננו את היחסים. הציעה לי חברות- ואמיתית עוד, כזאת של לפני עידן הפייסבוק. "רוצה לפתוח אצלי חשבון?? – תוכלי לשלם בסוף הערב.."
ואני, נרגשת, אמרתי : את צריכה איזה פרטים או טלפון?
"לא, אני סומכת עליך-תהני" והוסיפה חיוך. הרגשתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

במהלך חגיגת יום ההולדת עתירת משתתפים מכל העולם (כולל רביעיית חברים מפינלנד, צרפת, בלגיה וישראל) פתאום שמתי לב למשהו מוזר. שמתי-לב שקלטתי בדיוק מאיזה ארצות הם, בלי לשאול מה?? ובלי להתקרב. ואז הבנתי: אין מוזיקה. ז"א יש איזה זמזום שלפעמים אפשר לזהות שהוא התופים של בילי ג'ין זה יקרה אם השתתקה השיחה פתאום, אבל חוץ מזה, כלום. חברה שלי בטון אסרטיבי של מובילת מהפכות הצהירה: "אני הולכת לדבר עם הברמנית ולהגיד לה להגביר!! מה זה בר בלי מוסיקה?!" היא חזרה עם מבט מאוכזב ואמרה שזה בגלל השכנים. אסור מוסיקה.
אבל למטה יש מוסיקה הרבה יותר חזקה וחוץ מזה זה בר בדיזנגוף עם דלת סגורה. מפוחי עלים מרעישים כבר יותר מזה.

חוסר המוסיקה גרם לערב להיות הרבה יותר קוקטייל שיחות מאשר דנס בר ולי אישית גרם לערבב יין, בירה, בד אפל, קובה ליברה, ועוד בד אפל. נראה לי.
בדרך הכרנו עורכי-דין שמיהרו לשיעור (פשע נגד האנושות- הרצאות ביום שישי בבוקר!) עיתונאי צרפתי שבא לתשעה חודשים של לימודי עברית, ההוא משי ודרור, חבורה של חמישה חבר'ה בני 23 או כמו שחברה שלי אומרת "עשרים ודקה וחצי" (כולל נהג אחד שלא שתה) בתכנוני נסיעה לדרום אמריקה, וגם האחות של חתן הבר מצווה. ערב בהחלט משמח ומשעשע..

כולל סיטואציות מוזרות בשירותים שנגרמו מדלת שירותים שבורה שהמנעול שלה משאיר רווח של 15 סנטימטר כשהדלת סגורה. ז"א אמורה להיות סגורה.
מלצרית מקסימה עברה בין החוגגים ודאגה להשקות את כולם. ביקשנו צ'יפס -יש רק נאצ'וס וסנדוויץ- אז ירדנו מזה.
לקראת שלוש שמנו לב שאנחנו רואות יותר קירות מאנשים והבנו שהמסיבה התחילה לגווע.
נפרדנו כל אחת לדרכה- היא הביתה דרך בן גוריון, ואני על דיזנגוף מחובקת עם אחד שיהיה בדרום אמריקה עוד שבוע (תמיד היה לי משהו לקטינים.)

ערב מוצלח לכל הדעות..
הוא אומר שבדרך חזרה עשינו עצירה לבירה על ספה בבוקובסקי וגילינו שהספרים שם זה לא באמת ספרים, עד שהרימו עלינו את הכיסאות ועשו ספונג'ה (ע"ע עיר ללא הפסקה).
רק שאת השלב הזה אני לא ממש זוכרת 🙂

שיהיה לילה טוב!
אילקה דיזנגוף 148
בוקובסקי פרישמן 39

מחפשות את גן העדן האבוד

יום חמישי הגיע ושוב רצינו לצאת. חשבנו על מקום קטן, לא צפוף, שנוכל גם לשתות משהו וגם קצת לרקד. עם יהיו אנשים טובים בכלל נחמד. אנחנו מחובבות הריקודים המיינסטרים, ולא רקדניות אלקטרוני מהוללות כך שאת כל הדיסקוטקים הגדולים נאלצנו לפסול מראש..

וכך הגענו שוב לאותה הנקודה של לסרוק את האינטרנט והפייס בנסיון להבין לאן כדאי לצאת ולמה.

אמרו לנו שזו עיר בלי הפסקה, שיש כאן סצנת בילויים מהגדולות בעולם, רק כל פעם שאנחנו יוצאות, אנחנו מוצאות את עצמנו או עם שלושה אנשים בפאב ומוסיקה מלנכולית, או בלי מקום לשבת שבנות תל אביב מזיזות אותנו בכתף תוך כדי סינון "אה סליחה!"

לאחר דיונים מקיפים בנושא הגענו למסקנה: יש סצנה מטורפת, שוקקת חיים! רק שאנחנו לא יודעים איפה היא. כמו לנסות למצוא את גן העדן האבוד או את ההולי גרייל – אם תרצו.

החלטנו לתעד את המסע בעקבות חיפוש הסצנה, שלא יגידו שלא ניסינו- ושיהיה כאן ברשת תיעוד למשהו חוץ מהתיאורים החלומיים של המסיבות שהיחצנים מפרסמים..

נזכרתי. פעם לקחתי טרמפ עם מישהי שנראתה תל אביבית ותיקה ושאלתי אותה בהיסוס- תגידי: איפה את יוצאת?

אז היא ענתה בנונשלנטיות: בדרך כלל לרוזה-בר. ואם לא, אז למנדלי מוס. הנהנתי.

אחרי שהיא הלכה כתבתי מהר את שמות הקוד כדי לא לשכוח. עברו כמה חודשים והנה באמצע הדיבייט של להתפשר שוב על הלימה לימה הישן והטוב – אמרתי: בואי נסע לצפון! אל הרוזה בר!

וכך הגענו, לדיזנגוף פינת ירמיהו, מוקדם (ב22:30) חמושות בציפיות לא גבוהות מידי, כרטיס אשראי ועקבים. מבטיח. נכנסנו פנימה והיינו גאות בעצמנו שמצאנו 2 מקומות על הבר בפינה. אחד הברמנים היה מוכר- ואז זיהה אותי בשם. עוד מבשרתניק מהשיכבה שלי בתיכון בעיר הגדולה. כמה זמן את בעיר? שנתיים כמה זמן אתה? 6. וואו. כמה זמן אתה מברמן? 3 שנים. עוד יותר וואו. ועדיין כל כך נמרץ..

היא רצתה לכיסאות הפונים קיר של הבר ואני סרבתי בתוקף.

אם הייתי רוצה להסתכל על מדף בקבוקים הייתי נשארת בבית לא? באנו לראות קצת אנשים, ובדרך המסורתית לא דרך מסך של אח גדול או משהו.

אז ישבנו בפינה, מוסיקה נחמדה וקופצנית – הזמנתי ריזלינג שהיה ממש טוב לפי דעתי והיא התחילה לחשב נוסחה שתערבב מספיק כדי להסתובב בזול. בסוף היא הזמינה קוקטייל בהרכבה עצמית – וקיבלה בעיקר קרח.

הזמנו פוקצה טעימה (למרות שלדעתי לא שוה 34 שח) ואחרי שחיסלנו אותה שמנו לב שלשמחתינו המעושנת יש מאפרות אמתיות על השולחן (לא התחתיות בירה המסוגננות) ואנשים מעשנים בכיף מסביבנו עם הדרינק.

הברמן שטיפל בנו היה חייכן ורגוע מה שהתאים לי ביותר, ועוד יותר התאים לי שפינק אותנו בציסרים ככה לכיף. גם הדיגי (ההוא שלוחץ על המחשב פלי) היה מבסוט ובכלל נראה שהם נהנים מהצד שלהם בבר.

המקום הלך והתמלא אבל לא באופן מפחיד. אנשים פיטפטו והיה שולחן אחד שנראה של לקוחות מההפקה שעשה המון רעש מחיאות כפיים וצעקות עידוד.. היה נדמה לי שהם שם רק כדי לעורר את האוירה.

בשלב מסויים נמאס לנו- אני רציתי לרקוד. שאלתי את הברמן "איפה רוקדים?" היא הזמינה טקילה ליתר ביטחון.

היתה לו תשובה מפתיעה. הוא אמר : פה בסוף הרחוב בתוך הגלידריה יש מקום שנקרא שושו

מה מנגנים? טכנו. היא עיקמה את הפרצוף. אני שמחה למקום חדש שעוד לא חקרנו – אמרתי יאללה פה בסוף הרחוב מה לא ננסה? הסתכלנו מבחוץ על היורטיגלידה שנראתה בדיוק כמו כל גלידריה אחרת בתא הסתכלתי מסביבה וחיפשתי תור או משהו עד שהיא הצביעה ליד המקרר של הגלידה בטעם פירות היה וילון לבן. לידו ישבה סלקטורית עמוסה בחשיבות עצמית. שאלה אותנו את שאלת הסלקטורים המהוללת: "למי אתם?"

ולפני שהיא (שלי) הספיקה לחשוב על שם נפוץ כמו אבי כהן או משהו כזה אני אמרתי "אף אחד" אז הסלקטורית מהר ענתה- "אנחנו רק ארועים היום."

במילים אחרות: אתן לא. לא הרגשנו הפסד גדול והלכנו לחכות לקו 5.

מול התחנה היה פאב עם שלט "איזור 1" הדמויות בפנים היו ככ רגועות שאני תהיתי אם זו מסעדה או בית קפה. 5 חבר'ה עמדו מחוץ לפאב וניהלו שיחה ערנית ביותר במשך 20 דקות – על מה בנים מדברים ככ הרבה?!

היא אמרה לי שעל כוסיות. גם על כוסיות לא נראה לי שאפשר לדבר יותר מעשר דקות גג. ועוד חמישה אנשים..

אז נסענו ואז אני קפצתי הביתה לשירותים היא הלכה לבדוק את ה"מרקיד" בלונדון מינסטור וחזרה עם דיווח מאכזב משדה הקרב. היא אמרה יש שם תור ענק של ארבעים בנים ושתי בנות. לא נראה שמכניסים מישהו, ונשבר לה העקב.

עוד ריכולים אחרונים של לילה- ונרדמתי.

בפוסט הבא.. חזרה לעבר : הגילדה.

***************************************

כתובות כי תמיד מעצבן אותנו שאחרים לא מפרסמים כתובות:

רוזה בר – דיזנגוף פינת ירמיהו

שושו – ירמיהו פינת בן יהודה

איזור 1 – דיזנגוף 268

מרקיד – לונדון מינסטור אבן גבירול 30

הברווז – נסגר

הברווז נסגר, על חורבותיו קם מקום בשם שטראסה

את תאור הבילוי האחרון שלי בבר "הברווז" אתחיל דווקא מהסוף להתחלה:

אחת בלילה – 2 מבעלי המקום רוקדים על הבר עם מספר בחורות חייכניות וחמודות, בעלים אחד נוסף מפזז ושר לו עם עוד 2 בחורות לצידי הבר, עוד כמה עשרות פרצופים מחויכים ושיכורים ואני וחבריי רוקדים בחלק האחורי של המקום ומנענעים את הראש מעלה מטה לצליל להיטי רוק קלאסיים כמו ילדים בני 18 עם שיער ארוך ובלי גבולות (ובלי עבודה שאליה צריך לקום מחר בבוקר…).

בר הברווז

להמשיך לקרוא הברווז – נסגר

שתינו בנגקוק

השנה, לראשונה זה שנים יצא לי להיות מחוץ לישראל בימים של סוף השנה האזרחית ואני מדווח לכם פה על מסיבות שונות שהגעתי אליהן בבנקוק. כתבו כמה שירים על העיר המטורפת הזאת שהכל קורה בה בו זמנית, עוני, עושר, מסיבות, בילויים, בקבוקי וויסקי במאות שקלים לשולחן ומנה של שיפוד חזיר או אני לא יודע מה בשקל ברחוב מהבחור שמוכר זכיונות מהעגלה שלו.

התחלנו במסיבה למוזמנים ב Fashion TV Bar, נשמע מבטיח, דוגמניות ושאר ממתקים, עם פרסום בכל מקום ובאז חיובי, אבל שהגענו למקום ההתלהבות הפכה לאכזבה, מקום שמעוצב עם יותר מדי שולחנות ופינות ישיבה ופחות מדי מקום לעמוד, עם מעט מאד אורחים ואווירה די יבשה, למעט הבחורה שהחולצה שלה הציגה מחוצה לה את זוג דדיה הלא טבעיים, במיוחד צרם הניגוד שמחוץ למלון היו מאות אלפי אנשים שבאו לצפות בזיקוקים ולספור לאחור בתאילנדית ולקבל בתקווה את השנה החדשה.

המשכנו, הגענו לאחד המקומות שתמיד נחמד בהם Qbar, שהיה מלא בתיירים ובאורחים קבועים, זרים, מקומיות, היה צפוף אבל אז כבר היינו די שתויים ובמקום לפזז על הרחבה המלאה מדי פשוט דיברנו עם מי שלצערו היה לידנו, קבוצה של אנשי מכירות מגרמניה, צרפתי תושב ויאטנם, ואני כבר לא זוכר מי עוד… טוב, המשכנו לעוד מקום ה Tunnel, מקום שנפתח מחדש לרגל השנה החדשה, אבל לא ממש הצליח להרים מסיבה… אם אני לא טועה לא המשכנו למקום נוסף למעט מסעדה מקומית הידועה בשם Foodland, למנה אחרונה של אוכל תאילנדי בסוף הבילוי…
לסיכום, ציפיתי לערב יותר מוצלח אבל קשה להתלונן במקום שמציע לך ארוחה מלאה ומסאג' תאילנדי מעולה של שעתיים ב 60 שקלים.